Bikourim
Daf 7a
מַה חֲמִית מֵימַר מֵת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים מֵת בְּמַגֵּפָה. חִילְפַיי בַּר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ אָמַר שָֽׁמְעִית קָלֵיהּ דְּרבי דְרָשׁ וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף י֨י אֶת נָבָל וַיָּמֹת. תָּ‎‎לָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁלִּשְׁמוּאֵל שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב אֶבְלוּ עִם הַצַּדִּיק וְעָשָׂה עוֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמֵת בַּמַּגֵּפָה. רִבִי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לַעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים. תָּלָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה יָמִים כַּעֲשֶׂרֶת יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְבֵין יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה 7a וְלֹא עָשָׂה.
Traduction
Qu’est-ce qui indique que la mort après trois jours est celle de la peste? Hilfi, petit fils de R. Abahou, dit avoir entendu la voix de Rabbi interpréter ce verset (1S 25, 38): Et environ dix jours plus tard, Dieu frappa Nabal, qui mourut; c.-à-d. Dieu suspendit son jugement pendant les 7 jours de deuil pour Samuel (45)Midr. Rabba sur Samuel n° 23., afin que l’on ne confonde pas le décès de Nabal avec celui du juste prophète; et, comme malgré ce laps de temps, il n’y eut pas de repentir, l’impie mourut de la peste. R. Hagaï dit au nom de R. Samuel b. Nahman (46)''Babli, Rosh hashana 18b; Yebamot 49b.'': comme il n’est pas dit ''au bout de 10 jours'', mais ''pendant les 10 jours'', cela prouve que Dieu suspendit la peine pendant les 10 jours d’intervalle qui séparent le Nouvel-an du grand pardon, dans l’espoir qu’il se repentirait, ce qu’il ne fit pas.
Pnei Moshe non traduit
תלה לו הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו של שמואל. שמת באותו הזמן כדכתיב וימת שמואל וגו' ואיש במעון וגו' ומדכתיב כעשרת הימים דריש שהן ז' ימי אבלו של שמואל ועוד ג' ימים ויגוף וגו' ור' חגיי דריש בעשרת ימים שבין ר''ה ליה''כ וכו' וזה הי' ג''כ באותו זמן כדכתיב כי על יו''ט באנו וזה הי' יו''ט של ר''ה:
כַּהֲנָא שָׁאַל לְרִבִּי זְעִירָא. זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה. אָמַר לֵיהּ בָּעֲוֹן מִיתָה. מִן דְּצָלִי אָמַר לֵיהּ אֲנִי י֨י הִפְסִיק הָעִנְייָן. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בָּעֲוֹן מִיתָה. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. אוֹכְלֵי תְרוּמָה בְזָדוֹן. טָהוֹר שֶׁאָכַל טָהוֹר. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר. בָּעֲוֹן מִיתָה. אוֹכְלֵי תְרוּמָה בַכֹּהֲנִים. טָהוֹר שֶׁאָכַל טָהוֹר כְּמִצְוָותוֹ. טָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא בַּעֲשֵׂה. טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא בְּלֹא תַעֲשֶׂה. מַה חֲמִית מֵימַר טָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא בַּעֲשֵׂה. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים. מִן הַטְּהוֹרִין וְלֹא מִן הַטְּמֵאִין. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא.
Traduction
Cahana demanda à R. Zeira: lorsqu’un étranger (simple israélite) a mangé de l’oblation sacerdotale pure, encourt-il aussi la peine capitale comme le cohen ayant mangé de l’impure? —Oui, répondit R. Zeira, il y a la même peine. Mais celui-ci après avoir prié et réfléchi, dit qu’en raison de l’expression ''je suis l’Eternel'', qui se trouve au milieu du verset prescrivant la pureté sous peine de mort (Lv 22, 9), celle-ci ne s’applique pas aux étrangers dont il est question après ces mots. Rav dit: le cohen ayant mangé de l’oblation à l’état impur est seul passible de la peine de mort. R. Hiya au nom de R. Yohanan dit si un étranger en a mangé, il encourt aussi la peine de mort. Un enseignement confirme l’avis de R. Yohanan, puisqu’il est dit: les simples israélites qui mangent de l’oblation, soit le pur qui mange de la pure, soit l’impur qui mange de l’impure, soit l’homme pur qui mange de l’impure, soit enfin l’impur qui mange de l’oblation pure, sont tous condamnables à mort; quant au cohen qui en mange, le cohen pur qui la mange pure accomplit son devoir; le pur qui mange de l’oblation impure n’enfreint qu’un précepte légal (comme on va l‘expliquer); l’impur qui mange de l’oblation pure, ou l’homme impur qui mange de l’oblation impure, transgresse seulement une défense (la peine capitale ne s’adresse qu’à l’étranger qui en mange). Comment explique-t-on que le cohen pur qui mange de l’oblation impure n’enfreint qu’un précepte affirmatif? C’est que, dit R. Aba b. Mamal, comme il est écrit (ibid. 7): ensuite (après la purification), il mangera des saintetés, cela indique qu‘il pourra manger une partie des saintetés, celles qui sont pures, non les impures; or, toute défense qui résulte par déduction d’un précepte affirmatif a le caractère de ce dernier.
Pnei Moshe non traduit
מן דצלי. לאחר שסיים תפלתו נזכר ר' זעיר' מה שאמר לו וחזר בו דמהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לא מצינו למילף דבמיתה הוא מדכתיב לעיל ולא ישאו עליו חטא ומתו בו משום דכתיב בתריה אני ה' מקדשם והפסיק הענין בין ומתו בו כי יחללוהו ובין כל זר לא יאכל קדש:
מתני'. האי ברייתא דלקמיה מסייעא לר' יוחנן דקתני אוכלי תרומה בזדון וכו' והאי רישא בזרים מיירי ובין טהור שאכל תרומה טהור ובין טמא וכו' בעון מיתה:
אוכלי תרומה בכהנים וכו'. כלומר ובכהנים כך הוא טהור שאכל טהור זהו כמצותו ולאפוקי טהור שאכל תרומה טמאה שעובר בעשה:
טמא שאכל טהור וכו' בלא תעשה. כלומר שלוקה הוא אם הוא טמא שאכל טהור וחייב מיתה כדכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו ואם הוא טמא שאכל טמא ה''ז עובר בל''ת אבל אינו לוקה לפי שאינה קדש:
מה חמית מימר וכו'. ומהיכן אתה למד לטהור שאכל טמא שאינו אלא בעשה:
ואחר יאכל וכו'. דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים משמע שדבר שהוא בקדושתו שיאכל מן תרומות הטהורות ולא מן הטמאות וכל ל''ת שהוא בא מכח עשה עשה הוא:
אָמַר רִבִּי אֲבִינָא. מְמַשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר כָּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין וְכָל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ. לִיתֵּן עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל הַטְּמֵאִים. בְּגִין דִּכְתִיב. הָא אִילּוּ לֹא הֲוָה כְתִיב עֲשֵׂה הוּא. הֲוֵי כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא.
Traduction
R. Abina dit: on peut aussi le déduire de ce qu’il est dit (ib. 11, 9): Tout ce qui a des nageoires et des écailles, vous pourrez le manger. Ne sait-on pas déjà que ce qui n’en a pas est interdit? C’est pour que l’impur soit aussi bien interdit par une affirmation que par une défense négative. Il y a donc les 20 prescriptions en vertu de la seconde défense; sans quoi ce serait par déduction un précepte affirmatif, ce qui prouve que cette déduction se fait ainsi (47)''Cf. même série, Shabat VII, 2 ( 9d); Sanhedrin VII, 6 ( 24c).''.
Pnei Moshe non traduit
אמר רבי אבינא. דמכאן למדנו לומר שכל לא תעשה הבא מכח עשה אינו אלא עשה דתני בת''כ ממשמע שנאמר כל אשר לו וכו' וטעמא בגין דהדר כתיב וכל אשר אין לו לא תאכלו הא לאו הכי לא הוי אלא בעשה משום דאתי מכח עשה כל אשר לו תאכלו הא אין לו לא תאכלו הוי כל ל''ת וכו':
רִבִּי יָסָא שָׁמַע לָהּ מַן הָכָא הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ. כָּאן הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת. בִּתְרוּמָה אֵין הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת. בְּקֳדָשִׁים. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְיָא אִין בְּגִין קֳדָשִׁים כְּבָר כְּתִיב וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל.
Traduction
R. Yossa déduit que le cohen mangeant de l’impur transgresse un précepte affirmatif, de ce qu’il est dit (Dt 12, 22): l’impur et le pur mangeront ensemble, c.-à-d. dans la même écuelle (malgré le contact de l’impur) donc, pour les rebuts seuls des sacrifices, ils peuvent manger ensemble dans la même écuelle, tandis que pour l’oblation, cette communauté ne peut avoir lieu (c’est donc une défense déduite d’une affirmation). Mais peut-être cette exclusion s’applique-t-elle aux autres saintetés, non à l’oblation? Non, répond R. Yohanan b. Maré, car pour les objets sacrés ordinaires, il est déjà dit (Lv 7, 19): la chair qui aura touché à quelqu’impureté ne pourra plus être mangée.
Pnei Moshe non traduit
שמע לה מן הכא. דטהור שאכל תרומה טמאה בעשה דכתיב הטמא והטהור וגו' כאן הוא דהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת הא בתרומה אין הטהור אוכל עם הטמא בקערה אחת לפי שנטמאת וה''ז הטהור שאכלה עובר בעשה:
בקדשים. קושיא היא דמנא לך למידרש מכאן על התרומה הא האי קרא בפסולי המוקדשין כתיב ואימא דהכי דרשינן הא בקדשים ממש אין הטהור והטמא אוכלין בקערה אחת ולחייב עליהן בעשה ומשני ר' יוחנן בר מריא דלא היא דאם בגין קדשים הא כבר למדנו שטהור האוכל קדשי' טמאים בל''ת הוא כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:
מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִין חַייָבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה. פָּתַר לָהּ בַּכֹּהֲנִים. וְהָא תַנִּינָן חוֹמֶשׁ. וְכִי יֵשׁ חוֹמֶשׁ בַּכֹּהֲנִים. פָּתַר לָהּ. לִצְדָדִין הִיא מַתְנִיתָא. רֵישָׁא בַכֹּהֲנִים וְסֵיפָא בְיִשְׂרָאֵל. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. וָאֲסוּרִין לְזָרִים. פָּתַר לָהּ פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר.
Traduction
Mais, en opposition à Rav (qui ne condamne pas à mort l’étranger qui en mange), n’y a-t-il pas notre Mishna disant: La consommation de l’oblation sacerdotale ou des prémices entraîne la peine capitale? Il s’agit là, répondit-on, du cohen qui mange de l’impur. Mais n’y est-il pas question du 5e supplémentaire, ce qui n’est pas applicable au cohen? En effet, l’avis de R. Yohanan, en disant que c’est interdit aux étrangers? (En résulte-t-il qu’à ces derniers on adresse l’interdit, non la peine de mort)? Non, car on peut répondre qu’il s’agit là d’une quantité inférieure à la mesure légale (48)Babli, Yoma 74a. (tandis que pour la mesure légale, le cohen serait aussi passible de mort en la consommant impure).
Pnei Moshe non traduit
מתני' פליגא על ר' זעירא. צ''ל דאיהו דקאמר לעיל אני ה' הפסיק הענין. ונראה דגריס לעיל כהנא שאל לרב דהכי אשכחן דרב כהנא תלמידו של רב היה:
התרומה וכו' חייבין עליהן מיתה. ומשני דפתר לה בכהנים מיירי שאם אכלן בטומאת הגוף חייבין עליהן מיתה כדאמרי' לעיל:
והא תנינן חומש. וכי יש חיוב חומש בכהנים האוכלן בטומאה ומשני פתר לה להמתני' לצדדין רישא בכהנים וסיפא דחיוב חומש בישראל:
מתני' מסייעא לר' יוחנן. דזר בתרומה בעון מיתה דהא קתני ואסורין לזרים ואי אמרת דהאי חיוב חומש בזרים מיירי א''כ מאי האי דהדר תני ואסורין לזרים ומשני דפתר לה פחות מכשיעור וכלומר דהא ע''כ אף לר''י קשיא דאם חייבים עליהם מיתה מאי האי דהדר תני ואסורים לזרים אלא ודאי דעל פחות מכשיעור קאי דאין כאן עון מיתה ומיהת אסורין להן מן התורה וא''כ לרב נמי ל''ק דבפחות מכשיעור אין כאן חיוב חומש ומיהת אסורין להן:
וְהֵן נִיכְסֵי כֹהֵן. רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לְךָ נְתַתִּיו לְמָשְׁחָה. לְמָשְׁחָה לִגְדּוּלָה. לְמָשְׁחָה לִיסִיכָה. לְמָשְׁחָה לְהַדְלָקָה. הָיִיתִי אוֹמֵר בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ. מַבְעִיר אַתְּ הַתְּרוּמָה בְטוּמְאָה. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. מְנַיִין לְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי עַצְמוֹ שֶׁנִּיטְמָא שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא. רָאוּי לִפְדּוֹתוֹ וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. לֹא אַתְיָא דְלֹא אוֹ בְלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּיטְמָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אוֹף בְּבִיכּוּרִין שֶׁנִּיטְמְאוּ דִּבְרֵי הַכֹּל.
Traduction
– Elles constituent les revenus du cohen, est-il dit. C’est que, dit R. Aba ou R. Hiya au nom de R. Yohanan, dans le verset (Nb 18, 8): Je te les donne à cause de ton onction, le dernier terme indique que l’huile désignera la grandeur, motivera l’onction et servira à l’éclairage. Est-ce à dire que, sous ce dernier rapport, il y a égalité entre l’oblation et les prémices, qu’il s’agisse de personnes impures ou pures? R. Abahou répond au nom de R. Yohanan: de l’expression ''je n’en ai rien débarrassé à l’état impur'' (Dt 26, 4), on déduit une exception en faveur de l’oblation, qu’il est permis de brûler en cet état impur. R. Zeira dit au nom de R. Eléazar: comment sait-on que l’on ne peut pas allumer l’huile de 2e dîme devenue impure? Parce qu’il est dit (au verset précité): Je ne l’ai pas débarrassé à l’état impur (s’appliquant dans l’origine à la 2e dîme). Si donc on peut la racheter, il va de soi qu’il ne faut pas la brûler; à quoi sert le verset? Ce n’est dit que lorsqu’il s’agit d’un produit acquis par de l’argent de la dîme devenue impure, conformément à l’avis de R. Juda (49)Maasser Sheni, 3, 10., ou de prémices devenues impures, qui ne peuvent plus être rachetées.
Pnei Moshe non traduit
והן נכסי כהן. וקאמר ר' בא וכו' דמהכא הוא דילפינן דכתיב לך נתתיו למשחה ויש כאן משמעות לגדולה וכן לסיכה וכן להדלקה כמו משחת שמן:
הייתי אומר. אם מכאן אתה למד א''כ בין שהתרומה והבכורים הן טמאין או טהורין תימא שניתנו להדלקה ולכל צרכיו:
לא בערתי ממנו בטמא. כתיב גבי מעשר שני ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר את התרומה אם היא בטומאה וש''מ דאם היא טהורה לא ניתנה להדלקה:
מנין למעשר שני עצמו שניטמא וכו'. ופריך ראוי לפדותו ואת אמרת הכין בתמיה כלומר דלמה לי קרא למעשר שני עצמו שניטמא שלא ניתן להדלקה תיפוק ליה דהרי ראוי לפדותו הוא דקי''ל מעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומהיכי תיתי יהא ניתן להדלקה אם יכול הוא לפדותו:
לא אתיא דלא או בלקוח בכסף מעשר שניטמא אמר ר' יהודה. כלומר לא אתיא הא דצריך קרא אלא אם או דאיירי בלקוח בכסף מעשר וכדאמר ר' יהודה לעיל בפ''ג דמעשר שני דתנינן הלקוח בכסף מעשר שניטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר והלכך איצטריך קרא דאינו ניתן להדלקה אלא שצריך לקוברו:
אוף בביכורין שנטמאו דברי הכל. כלומר והא דאמרינן במעשר שני שניטמא לא ניתן להדלקה אוף בביכורים שנטמאו כן ולדברי הכל והיינו אף לר''ש דפליג במתני' דלקמן דקתני יש במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה וכו' ואסורין לאונן ור''ש מתיר דתרומה קרנהו רחמנא ומותרין לאונן כמו התרומה והלכך קמ''ל דלענין שאסור לבערן בטומאה ד''ה מודים בה דשוה בכורים למעשר ולא לתרומה:
Bikourim
Daf 7b
משנה: יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּבְבִיכּוּרִים מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה. שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּיכּוּרִים טְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם וּטְעוּנִין וִידּוּי וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְחַייָבִין בַּבִּיעוּר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְאוֹסְרִין כָּל שֶׁהֵן מִלּוֹכַל בִּירוּשָׁלֵם אַף לְזָרִים וְאַף לִבְהֵמָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. הֲרֵי אֵילּוּ בְּמַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִים מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה.
Traduction
Il y a certaines règles communes à la 2e dîme et aux prémices, et non à l’oblation (55)Babli, Yebamot 73a.. Ainsi, pour les premières, il faut les apporter à Jérusalem, réciter la confession, et elles sont interdites aux personnes en deuil (56)Cf. Pessahim 36b., mais R. Simon en permet l’usage à ces derniers. Elles sont soumises toutes deux à l’obligation du débarras; R. Simon les en dispense. Quelque petite que soit la quantité (mêlée à d’autres), il est interdit dans Jérusalem d‘en manger (à tout autre qu’au cohen), et même leurs produits ne peuvent être mangés à Jérusalem, ni par les étrangers, ni même par les bestiaux. R. Simon le permet. Toute ceci est applicable à la 2e dîme et aux prémices, non à l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום. לירושלים כדקאמר בגמרא דכתיב והבאתם שמה וגומר מעשרותיכם ותרומת ידכם אלו הן הבכורים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:
וטעונין וידוי. דכתיב במעשר ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי וגו' ובביכורים כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וילפינן ואמרת ואמרת והן טעונין וידוי אפי' כשהן לבדן אבל תרומה לבדה אינה טעונה וידוי אלא אם כן יש לו כל הני דכתיבי גבי וידוי בערתי וגו' וגם נתתיו ללוי כדמפרש לה לעיל בפ''ה ממעשר שני:
ואסורין לאונן. דכתיב גבי מעשר לא אכלתי באוני ובביכורים כתיב ושמחת בכל הטוב ודרשינן שאינן נאכלין אלא בשמחה ובגמרא הכא אמרו מדכתיב גבי וידוי בערתי הקדש הקדש שנאמרו למעלה ואלו הביכורים:
ור''ש מתיר. להביכורים לאונן דתרומה קרנהו רחמנא ותרומה נאכלת לאונן ואין הלכה כרבי שמעון:
וחייבין בביעור. דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית וילפינן גם להביכורים דכתיב הקדש לרבות האמור בפרשה שלמעלה:
ור''ש פוטר. לבכורים מביעור דהרי הן כתרומה ותרומה אינה מתבערת מן העולם כמעשר ואין הלכה כר''ש:
ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים. כלו' אם נתערב מהמעשר ומהביכורים לאחר שנכנסו לירושלים בחולין הרבה אוסרין הן בכל שהן לפי שבירושלים דבר שיש לו מתירין הן שהרי הבעלים יכולין לאכול שם הכל בקדושת מעשר וכן הכהן יכול לאכול הכל בתורת ביכורים אבל אם נתערבו חוץ לירושלים לא מיקרי דבר שיש לו מתירין מפני שיכול להעלותן שהרי צריך להוציא ולטרוח עד שיעלה אותן:
וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה. כלומר וכן הדין בגידוליהן אם זרען אחר שנכנסו לירושלים ואותן הגידולין נתערבו בחולין אסורין הן בכל שהן והאי דקאמר אף לזרים ולבהמה ה''ק אע''פ שהגדולין אסורין הן לזרים אם הן גדולי בכורים ואם גדולי מעשר הן אסורין לבהמה דאע''ג דתנינן לעיל בפ''ט דתרומות דגדולי מעשר שני וביכורים חולין היינו אם זרען חוץ לירושלים אבל אם זרען אחר שנכנסו לירושלים הרי הגדולין אסורין לזרים בבכורים ולבהמה במעשר מפני שיש לו לאכול אותן בירושלים בקדושתן כמו הבכורים והמעשר בעצמן ומכיון שכן ס''ד אמינא דהוי כדבר שאין לו מתירין הלכך קמ''ל דלא אמרינן כן אלא שאפ''ה כדבר שיש לו מתירין הן שהרי יכול הוא לאכלן שם בקדושתן ולפיכך בין הן עצמן ובין הגדולין שלהן אוסרין תערובתן בכל שהן בירושלים:
ור''ש מתיר. לתערובתן אפילו בירושלים ואין הלכה כר''ש:
הרי אלו במעשר ובבכורים משא''כ בתרומה. דכל אלו ששנינו אינו כן בתרומה כדפרישית וכן בענין הגידולין דאע''ג דתנינן גבי תרומה גדולי תרומה תרומה היינו כל זמן שלא נתערבו כדאמרינן לעיל בפ''ט דתרומות דגזרו חכמים על הגידולין שיהו אסורין לזרים משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי ואתי לידי תקלה אבל אם אותן הגדולין נתערבו בחולין אין להן דין תרומה לפי שהן כחולין לכל דבר מלבד שהן עצמן אסורין לזרים והיינו דקתני הכא משא''כ בתרומה:
7b הֲרֵי אֵילּוּ בַתְּרוּמָה וּבַבִּיכּוּרין מַה שֶׁאֵין כֵן בְּמַעֲשֵׂר. תַּמָּן תַּנִּינָן נוֹטְלִין לְיָדַיִם לְחוּלִין וּלְמַעֲשֵׂר. וְלִתְרוּמָה וּלְקוֹדֶשׁ מַטְבִּילִין. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֵין הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה וְהָכָא אַתְּ אָמַר הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה. הֵן דְּתֵימַר הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה. רַבָּנִין. הֵן דְּתֵימַר אֵין הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה. רִבִּי מֵאִיר. תַּמָּן תַּנִּינָן כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקּוֹדֶשׁ וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה וּמוּתָּר בְּחוּלִין וּבְמַעֲשֵׂר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּמַעֲשֵׂר. וְלֹא שְׁמִיעַ דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָה. מַהוּ וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּמַעֲשֵׂר. נִפְסַל גּוּפוֹ מִלּוֹכַל בְּמַעֲשֵׂר. מַיי כְדוֹן. הֵן דְּתֵימַר הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה בְּרוֹצֶה לוֹכַל. הֵן דְּתֵימַר אֵין הַמַּעֲשֵׂר טָעוּן רְחִיצָה בְּרוֹצֶה לִיגַּע. לֹא הוּא רוֹצֶה לוֹכַל הוּא רוֹצֶה לִיגַּע. אֶלָּא מִשּׁוּם נְטִילַת סֶרֶךְ. וְהָתַנִּינָן תְּרוּמָה. וְכִי יֵשׁ תְּרוּמָה מִשּׁוּם נְטִילַת סֶרֶךְ. אֶלָּא בְחוּלִין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב הַקּוֹדֶשׁ. וְחוּלִין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב הַקּוֹדֶשׁ לֹא כְחוּלִין הֵן. תִּיפְתָּר אִי כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אִי כְרִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק. אִי כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּתַנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי מֵאִיר הַיָּדַיִם תְּחִילָּה לְחוּלִין וּשְׁנִיּוֹת לִתְרוּמָה. אִי כְרִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק דְּתַנִּינָן תַּמָּן וְחוּלִין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב הַקּוֹדֶשׁ הֲרֵי אֵילּוּ כְחוּלִין. רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק אוֹמֵר הֲרֵי אֵילּוּ כִתרוּמָה לְטַמֵּא שְׁנַיִם וְלִפְסוֹל אֶחָד.
Traduction
''Il faut se laver avant d’en manger'', est-il dit. Ailleurs on enseigne (50)(Hagiga 2, 5).: Pour manger des produits profanes, de la 2e dîme, ou de l’oblation, il faut se laver les mains; pour les saintetés, il faut prendre le bain de purification. Comment donc se fait-il que là on n’exige pas de bains pour la 2e dîme, tandis qu’ici on semble l’exiger? Ceux qui exigent le bain pour manger de la 2e dîme sont les sages; mais celui qui en dispense est R. Meir. On a dit aussi (51)Para 9, 5.: tout cas qui exige que l’on se plonge dans l’eau par ordre rabbinique (non légal) transmet l’impureté aux saintetés du 3e degré et rend l’oblation inapte à être mangée en cas de contact; mais c’est permis pour les produits profanes ou la dîme, selon R. Meir. Les autres sages l’interdisent pour la 2e dîme. Ils n’avaient pas entendu l’explication de R. Samuel au nom de R. Zeira sur l’opinion des autres sages interdisant la dîme (52)''Même série, (Hagiga 2, 5); 3, 2 ( 78b et 79a).'', savoir que l’impureté du corps le rend impropre à manger la dîme (tandis qu’ils permettent aussi de la toucher). En somme, comment justifier l’apparence de contradiction dans la Mishna? Lorsqu’il est dit qu’il faut la purification, c’est lorsqu’il s’agit d’en manger, non s’il s’agit seulement d’y toucher. Mais, lorsqu’on veut en manger, n’est-on pas forcé d’y toucher en le prenant (53)''Il s'agit donc d'oblation, pour laquelle aussi le contact est interdit; pourquoi n'en est-il pas de même pour la dîme?''? On n’est tenu en ce cas à la purification qu’à cause du contact avec la parcelle d’oblation qui se trouve dans l’ensemble. Mais n’a-t-on pas parlé formellement d’oblation (exigeant aussi le lavage), pour laquelle l’oblation ne subsiste pas par virement d’ensemble, mais directement? Il s’agit là, fut-il répondu, de produits profanes qui ensuite sont devenus sacrés. Mais est-ce que d’après les autres sages ils ne sont pas considérés comme de simples profanes? On peut l’expliquer, soit d’après R. Simon b. Eliézer, soit d’après R. Eliézer b. R. Zadoq; or, le premier dit au nom de R. Meir que les mains ayant touché un objet impur sont impures au 1er degré et forment le 2e degré pour l’oblation (laquelle, au contact, sera du 3e degré); ou bien on adoptera l’avis de R. Eliézer b. Zadoq; puisqu’il a été dit (54)(Toharot 2, 8).: le profane qui plus tard est devenu sacré conserve le caractère du profane;à quoi R. Eliézer b. Zadoq ajoute qu’on le considérera comme de l’oblation pour dire que ce qu’il touche est impur au 2e degré, et qu’au second contact il y aura incapacité par 3e degré (sans que la propagation puisse aller jusqu’à constituer un 4e degré interdit, ce qui a lieu pour les saintetés).
Pnei Moshe non traduit
הרי אלו וכו' תמן תנינן. בפ''ב דחגיגה נוטלין לידים וכו' וגרסינן ג''כ להסוגיא שם:
תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה. כדתנינן הכא מה שאין כן במעשר וחדא מינייהו רחיצת ידים והכא בחגיגה את אמר המעשר טעון רחיצת ידים ומשני הן דתימר טעון רחיצה רבנן וכו' כדפליגי בהא. דתמן תנינן. בפ' י''א דפרה:
כל הטעון ביאת מים מד''ס. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כהאי דתנינן בסוף מס' זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' וסתם ידים אחת מהן שאם לא נטלן פוסלין את התרומה ומטמאין את הקדש דלענין קדש נתנו עליהן דין שיטמא אותו להיות קרוי טמא ולפסול עוד את הרביעי:
ומותר בחולין ומעשר דברי ר''מ. והיינו דתנינן הכא דאין המעשר טעון רחיצת ידים:
וחכמים אוסרין במעשר. וקס''ד דלענין רחיצת ידים קאמרי והיינו כדתנינן בחגיגה. ופריך ולא שמיע הא דאמר ר' שמואל בשם ר''ז דמהו דקאמרי חכמים דאסורין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר אם אכל א' מאלו שפוסלין את התרומה כגון האוכל אוכל ראשון וכו' כדקחשיב התם ולא לענין רחיצת ידים קאמרי:
מאי כדון. והשתא הדרא רומיא דמתני' אהדדי:
הן דתימר וכו'. אלא הכי תתרץ דהן דאת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לאכול אותו והא דתימר דאין טעון רחיצה ברוצה ליגע אותו:
לא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע. בתמיה וכלומר דעל כרחך דמה שאתה מחמיר באכילת מעשר היינו משום שהוא בעצמו רוצה ליגע בו ולאוכלו דאי לא תימא הכי אלא דהחומרא משום אכילה בלבד היא ואע''פ שלא נגע בו וכגון שחבירו תחב לו בכוש וכיוצא בו א''כ היא גופה קשיא אמאי החמירו באכילת מעשר כל כך הרי לא נגע בו:
אלא משום נטילת סרך. כלו' אלא דהיינו טעמא דהצריכו שם רחיצת ידים במעשר דמיירי לאכילה משום סרך תרומה הוא שלא יבא לאכול תרומה בלי נטילת ידים ופריך והיכי מצית אמרת הכי דלאכילה מיירי ומשום סרך תרומה והתנינן התם נמי תרומה וכי יש תרומה משום נטילת סרך כלומר וכי נימא דגם בתרומה לאכילה היא דמיירי ומשום סרך בתמיה אלא ודאי דלענין נגיעה קאמר וא''כ ה''ה לחולין ולמעשר דקתני התם והדרא קושיא לדוכתה:
אלא בחולין שנעשו על גב הקדש. מיירי התם וה''ה למעשר ופריך וחולין שנעשו ע''ג הקדש וכי לא כחולין הן:
תיפתר אי כר''ש בן אלעזר. דתני בברייתא משום ר''מ הידים תחילה לחולין והיינו לחולין שנעשו ע''ג טהרת הקדש דס''ל כקדש הן וחשובים כתחילה לטמא את השני והשלישי ולפסול הרביעי ושניות הן לתרומה לפסול את השלישי:
אי כר''א בר' צדוק דתנינן תמן. בסוף פ''ב דטהרות וחולין וכו' הרי אלו כתרומה לטמא להראשון ולהשני ולפסול את השלישי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source